הפסיכולוגיה של הפנדל

טורניר גביע העולם בכדורגל שנערך ב־1994 בארה"ב היה אמור להיות הרגע הגדול של רוברטו באג'יו – והחלוץ בן ה־27 של יובנטוס ידע זאת היטב. שנה קודם לכן גרף הכוכב האיטלקי את שני תוארי היחיד המשמעותיים ביותר בענף – כדור הזהב באירופה וכדורגלן השנה בעולם – אחרי שהוליך את ”הגברת הזקנה" לזכייה בגביע אופ"א. הפעם המשימה הייתה גדולה יותר, חשובה יותר – להוביל את ה"סקוואדרה אזורה" הכי רחוק שאפשר, ארבע שנים אחרי מפח הנפש בחצי גמר הגביע העולמי שהיא אירחה ושנתיים אחרי הכישלון הצורב בניסיון להעפיל לאליפות אירופה 1992.

 

אלא שאז הגיעה שריקת הפתיחה. איטליה, שנחשבה אחת הפייבוריטיות לזכייה, אכזבה בבית המוקדם עם הפסד לאירלנד ותיקו מול מקסיקו, ורק 1-0 קשה מול נורווגיה הציב אותה במקום השלישי עם הכרטיס האחרון לשמינית הגמר מול הנבחרת המפתיעה של ניגריה. ”התחלנו לא כל כך טוב, הרגשתי את הלחץ", הודה באג'יו בספרו האוטוביוגרפי ’Cielo Nel Porta Una ('בעברית: ’שער בשמיים'), שבו הוא מתאר לפרטי פרטים את הרגע הקשה ביותר בחייו המקצועיים. ”הייתה עליי יותר מדי אחריות והכול קרס לי מול העיניים. אם לא הייתה בי אמונה, זה היה הופך לסיוט".

 

בדקה ה־89 ,דקה בלבד לפני שהוא חוזר הביתה בבושת פנים, הופיע סוף־סוף באג‘יו באליפות עם שער שוויון שכפה הארכה – ולבסוף הכריע את המפגש בבעיטה מהנקודה הלבנה בדקה ה־102 .ברבע הגמר בבוסטון, מול ספרד, שוב כבש באג‘יו שער ניצחון, הפעם אחרי שעקף בקלילות את השוער זוביזרטה בדקה ה־88 ובעט מזווית קשה פנימה. בחצי הגמר, מול בולגריה של חריסטו סטויצ‘קוב, שקטלה מוקדם יותר את ארגנטינה וגרמניה, היה זה צמד מהיר של באג'יו (20 ,25) שהכריע את ההתמודדות כבר במחצית הראשונה. איטליה עלתה לגמר.

 

הרגע הגרוע בקריירה

 

למשחק הגמר מול ברזיל בפסדינה עלה באג‘יו על תקן הסופרסטאר, המושיע, המשיח של איטליה. למרות פציעה קלה בשריר, הוא נשאר על המגרש לאורך 120 הדקות עד לדו־קרב מהנקודה הלבנה – שם מיקם אותו המאמן אריגו סאקי כבועט החמישי והאחרון. לפני הבעיטה המכריעה החמיצו האיטלקים פעמיים – הבלם פרנקו בארזי, הקפטן המנוסה בן ה־34 ,החטיא את הבעיטה הראשונה, והחלוץ הוותיק דניאלה מסארו בן ה־33 החטיא את הבעיטה הרביעית. ”לפני שטסתי לגביע העולמי אמר לי המאסטר הבודהיסטי שלי שאני צפוי להתמודד עם המון בעיות ושהכול יוכרע בדקה האחרונה“, מספר באג‘יו בספרו. ”בזמנו לא חשבתי שהתחזית הזו תהיה כה מדויקת. אני לא רוצה להתרברב, אבל החמצתי מעט מאוד פנדלים בקריירה שלי – וגם זה בגלל שהשוער הדף ולא כי בעטתי מחוץ למסגרת. אני אומר את זה כדי שתבינו שאין הסבר פשוט למה שקרה בגמר.

 

”כשהגעתי לנקודה הלבנה הייתי צלול, עד כמה שאפשר להיות במצב הזה", מתאר באג'יו את הרגע הדרמטי. ”ידעתי שטפארל (שוער נבחרת ברזיל, ש“נ) תמיד מזנק לאחד הצדדים, אז החלטתי לבעוט למרכז השער בחצי גובה, כך שהוא לא יוכל לגעת בכדור עם הרגל שלו. זו הייתה החלטה נכונה כי הוא זינק לצד שמאל שלו, והוא לעולם לא היה מגיע לבעיטה שתכננתי. לרוע המזל, ואין לי מושג למה, הכדור עף באוויר מעל המשקוף. לגבי העובדה שבעטתי מלכתחילה, הייתי מותש אבל הייתי הבועט הקבוע של הנבחרת. לעולם לא אתחמק מאחריות. רק מי שאמיץ מספיק לבעוט הוא זה שמחטיא. נכשלתי ברגע הזה. נקודה. וזה השפיע עליי שנים. זה הרגע הגרוע בקריירה שלי. אני עדיין חולם עליו. אם הייתי יכול למחוק רגע מהקריירה שלי, זה היה הרגע".

 

הכוכבים מחמיצים יותר

 

מבחינת צופי הכדורגל, איכות החוויה של דו־קרב פנדלים בטורניר בינלאומי תלויה במידת החיבור הרגשי לאחת הנבחרות המשתתפות בו. האוהדים הנייטרלים רואים בו את הדובדבן שבקצפת – רצף מענג של מהלכי כדורגל מרתקים ומהפנטים, ארוזים ומזוקקים במתח ודרמה, תהילה ואכזבה. עבור אוהדי הנבחרות, לא פחות מאשר השחקנים על הדשא, מדובר בסוג של רולטה רוסית מודרנית, גם אם הם אינם אלה שנדרשים בעצמם להניח את הכדור על הנקודה הלבנה, כשאומה שלמה עומדת מאחוריהם ותולה בהם תקוות גאולה.

 

אף אוהד או שחקן כדורגל לא באמת צריך עוד מחקר מתחום הפסיכולוגיה כדי להבין שהמרכיב הפסיכולוגי הוא בעל ההשפעה הגדולה ביותר על ההצלחה בבעיטת עונשין מ־11 מטרים. יותר מהכישרון והטכניקה, יותר מהטקטיקה, יותר מהעייפות. הרגע הזה שבו שחקני נבחרת – מקצוענים, מנוסים וברובם עתירי תהילה וממון – ניצבים למבחן לאומי ומכריע בן בעיטה אחת, מוביל לשטף מרוכז של מחשבות, רגשות ותחושות פיזיולוגיות שהשפיעו בעבר על כוכבי כדורגל רבים נוספים מלבד רוברטו באג‘יו.

 

לפי מחקרים על פנדלים שנעשו בעולם, כ־75%-80% מבעיטות העונשין מהנקודה הלבנה מסתיימות בשער, וכי האחוזים יורדים כאשר מדובר בדו־קרב בטורנירים גדולים. כשמדובר בכוכבים – שחקנים מצטיינים מקבוצות גדולות בעלי חשבונות בנק מנופחים – שיעור ההצלחה בהבקעת פנדלים יורד עד כדי 65% בלבד. בכל הנוגע לפסיכולוגיה של הפנדל, נהוג לחשוב כי הלחץ הגדול יותר רובץ על הבועט ולא על השוער. אם מקובל לומר כי השליטה בסיטואציה אמורה להפחית את הלחץ, ודאי מספורטאים מקצוענים שהתנסו בבעיטת פנדל ”רגילה" עשרות ואף מאות פעמים במהלך משחקים בעבר, הרי שבמקרה של דו־ קרב פנדלים מכריע – ההיגיון הפסיכולוגי הפשוט הזה אינו תקף.

 

הציפיות מהבועט מצד הקבוצה, האוהדים והאומה כולה; החשש להחמיץ ולהביא להפסד, לא רק של המשחק אלא גם של יוקרה ושל הנספחים הכלכליים שלה; המשקל הבלתי נתפס של מסורת של הפסדים, בטח אם אתה לובש את מדי נבחרת אנגליה; הרצון להותיר חותם ולהפוך לגיבור היום; וגם המעבר משחקן שהוא חלק מקבוצה לאחד והיחיד שגורל ההתמודדות כולה נמצא על כתפיו – כל אלה מייצרים סיר לחץ שהופך את הבועט לזה שיש לו בעיקר מה להפסיד מהסיטואציה. ובמצבים כאלה, בספורט כמו בחיים, בני אדם נוטים לפעולות זהירות מדי או פזיזות מדי, המוּנעות משילוב של חשיבת יתר, חרדה והשפעתן על קבלת ההחלטות – הרצוניות והרצוניות פחות.

 

באוטוביוגרפיות שלהם סיפרו כוכבי נבחרת אנגליה לשעבר דיוויד בקהאם ומייקל אואן כי הם לא הצליחו לחשוב או לנשום כמו שצריך בדקות שקדמו לבעיטת פנדל בדו־קרב בטורניר מכריע. בכך חשפו עוד טפח במה שנעשה מדובר יותר ויותר בשנים האחרונות – ההשפעה המנטלית של התחרות הספורטיבית על ספורטאי־העל. מתברר שכמו מרבית בני התמותה, גם אצל ספורטאים מתבטא הלחץ באחד משני ערוצים (או שניהם יחד): תגובות מנטליות (”בראש"), הכוללות מחשבות ורגשות, שליליים ולעיתים אפילו חיוביים, השזורים יחד ומשפיעים אלה על אלה וגורמים לירידה בביטחון ואובדן ריכוז הפוגעים בביצוע; ותגובות פיזיולוגיות, העשויות לכלול דופק מואץ, קוצר נשימה או תחושת חנק, בחילות, רעד ולעיתים אפילו תחושת כבדות ועייפות קיצונית. ועם כל זה, לכו תנסו להבקיע פנדל מכריע ברגע האמת.

 

היתרון של השוער

 

מחקר שבחן מעל 100 אלף פנדלים בכל העולם, הראה כי 5.75% מהבעיטות הובקעו, 5.17% נהדפו על ידי  השוער, 4% מהבעיטות נבעטו מחוץ למסגרת ו־3% ננעצו בקורה או במשקוף. לפי המחקר, לא נמצאו הבדלים מובהקים שניתן לבסס על פערי גילים או על תפקידים שונים במגרש (אם כי שוערים נוטים להחמיץ את המסגרת בבעיטות פנדל פי שניים משחקני שדה). לעומת זאת, נמצא כי הסיכוי של שוער להדוף פנדל עולה משמעותית כאשר הכדור נבעט למרכז השער, ועובדה זו תואמת ממצא נוסף ולפיו שוערים שהגיבו לכדור אחרי הבעיטה הדפו 60% יותר פנדלים מאלו שהימרו על כיוון וזינקו לפני הבעיטה.

 

זה מחזיר אותנו אל בועט הפנדל, שעוזב את חבריו בעיגול האמצע ומתחיל לנוע באיטיות לכיוון השער, שם מחכים לו השופט, השוער היריב והקהל. לא תידרשו כעת לדמיין את עצמכם מבצעים פעולה חשובה במקום העבודה לעיני מאות אלפי צופים, הקולגה שמתחרה בכם על קידום עתידי ואמא או אבא שלכם. אפשר להסכים כי בסיטואציה הלחוצה הזו, כאשר השוער עושה הכול כדי להסתכל לבועט בעיניים ואולי לזרוק איזו הערה שתערער לו את הביטחון עוד יותר, על הבועט לפעול כמעט באופן אוטומטי כדי לצלוח את המבחן שאין ממנו דרך חזרה.

 

הבועט לא שולט בתוצאה (שוויון, פיגור או יתרון של קבוצתו בדו־קרב), הוא אינו יודע לאן ומתי יזנק השוער וכל ניסיון שלו לדמיין את החגיגות שאחרי או את תסריט הבלהות במקרה של החמצה עלול להסיט את הריכוז שלו מהמשימה שעליו לבצע. כדי להצליח לשים את הכדור ברשת, אחריותו היא לנסות להתרכז בפעולות הפשוטות שקשורות בבעיטה ובה בלבד: להניח את הכדור על הנקודה בעצמו, להתרחק ממנו כמה שהוא צריך ורגיל, להרים ראש מהכדור ואולי לשלוח חיוך קטן לשוער כדי להלחיץ גם אותו קצת, אבל בעיקר להתרכז בביצוע שלו עצמו – בבחירת המרחק מהכדור, מספר הנשימות לפני היציאה לדרך, בכיוון ובעוצמה.

 

אנרגיה חיובית – זה מידבק

 

אנשי הפסיכולוגיה החיובית גורסים כי חגיגה אחרי השער מחזקת את תחושת המסוגלות והאופטימיות של הקבוצה לקראת המשך הדו־קרב, ועל אותו משקל צריכה להיות התגובה של הבועט וקבוצתו במקרה של החמצה – להרים את הראש ולחבור מיד לדבוקה שבמרכז המגרש. אם אנרגיות חיוביות הן מידבקות, גם שליליות עושות את אותה הפעולה ואפילו בצורה יותר אפקטיבית.

 

אז איך מתכוננים ללחץ של דו־קרב פנדלים? לא בטוח שבאמת אפשר. בשנים האחרונות יותר ויותר ענפי ספורט ומועדונים מעסיקים אנשי מקצוע מעולם הפסיכולוגיה והאימון המנטלי ומנסים לדמות את האינטנסיביות, הלחץ ותחושת הגורל שאופפים את הרגעים הללו. אלא שגם שיחות ודמיון מודרך, או רעש מלאכותי או אמיתי של קהל עוין באימון המסכם, לא יכולים לדמות את המתח, ההתרגשות והציפייה הגורליים של שחקן כדורגל כשהתהילה האישית, הקבוצתית והלאומית נוחתת לרגע אחד באופן בלעדי על כתפיו.

 

אז מה בכל זאת כדאי לעשות? להתכונן לדו־קרב הפנדלים לא רק מקצועית אלא גם מנטלית. לתרגל שוב ושוב פנדלים תחת מאפייני לחץ שונים מתוך כוונה להתרגל לבעוט שוב ושוב את אותה הבעיטה, ללא קשר לנסיבות. על הבועט לזכור שהוא זה ששולט בסיטואציה, ולכן עליו להתרכז בבעיטה, לבחור את הכיוון בעצמו, לצאת אליה כשהוא מרגיש בנוח והגוף מוכן עד כמה שניתן, ולהזכיר לעצמו שהוא עומד על הקו כי בחרו בו וסומכים עליו. מחשבות על תוצאת ההתמודדות או על תוצאת הבעיטה, על מה קורה או יקרה ביציע, או בכלל על ”מה יקרה אם..." – ייצרו הסחות דעת שרק יגבירו את הלחץ. והלחץ, כזכור, תוקף לא רק את ה"ראש" אלא גם את הגוף. מכאן והלאה, הכול כבר בידי שמיים. בתקווה שאלו לא השמיים מהסיפור האישי של רוברטו באג'יו.